המשך משבוע שעבר

    מאותה תקופה לא זכור לי הרבה, מה שכן, שיחה עם עופר. אותה אי אפשר לשכוח. היא אושפזה באותו בית חולים בו ילדתי. עופר הגיע בטיסת לילה, לא מגולח עם עיניים אדומות מבכי, שיחת טלפון עם רופא המטפל הייתה קשה, לרונית היה סרטן, אף אחד לא ידע, לא אני, חברתה הטובה ביותר ולא עופר, בעלה. הרגשתי נפגעת, אני זאת שבשבילה וויתרתי על אהבת חיי, אני אשר עד רגע אחרון לא גיליתי לה שנופר בנו של בעלה, אני לא ידעתי על מחלה ארורה שלה. היא לא רצתה שאף אחד ידע. יותר מזה, חשבתי שאני מכירה אותה. טעיתי.

 "ורדה, אם יקרה לי משהו אני רוצה שתגלי לעופר את האמת" .

  על מה היא לעזאזל מדברת? לא עשיתי אחד ועוד אחד. באמת. איך אפשר,  כשאת צריכה להסתדר לבד, למצוא עבודה, לנתק קשר עם הורים, ועוד הורים שמרניים. לבת שלהם יהיה ילד מחוץ לנשואים? אימא שלי? ידעתי, היא תעמוד בזה. אבל זה לא היה חשוב. החשוב הוא נופר, רק הוא. מסתבר שזלזלתי בשניהם, גם ברונית וגם בעופר.

      שלושה חודשים אחרי מותה, הוא צלצל  ודרש שאחזור לתל אביב.

  " לא מגיע לי להכיר את הבן שלי"?

      סליחה? זהו. כל כך פשוט. שנה אחרי זה התחתנו. נופר קיבל את האבא שלו, ואני קיבלתי את עופר. ידעתי שהוא לא אוהב אותי, ידעתי שמרגיש מרומה, האמנתי שכל אותו זמן מאשים אותי בהפלה ובמותה. הענשתי את עצמי יום-יום, לילה-לילה.  בכל התקרבות בינינו האמנתי בכל לבי, שלא אותי חיבק, ולא אותי נישק. תמונתה של רונית הייתה באופן קבוע אצלי בתיק, מין איזה קמע, קוביית זיכרונות עשתה רוורס.

    "מעיל החום" עמד מרחק מה ממני, עכשיו הוא היה מציאותי, לא דמיינתי. בריצה עם נופר על הידיים, אותה פירש כי כמשחק  הגעתי לכניסה.

" יש לי צ'יפס בשבילך," אמרתי מתנשמת בכבדות.

זהו אני בבית, איזה מזל שיש מעלית. נופר שאל איפה הצ'יפס. באמת קילפתי תפוחי אדמה ופרסתי, באמת רציתי לטגן. אילו הייתי מסבירה לו על "מעיל החום" הוא היה חושב שאימא שלו ירדה מהפסים, לא שזה היה מפריע לי. אף פעם לא הייתי עליהם, זאת אומרת על הפסים.

" אני רוצה צ'יפס," צרח.

"גם אני רוצה ," עניתי לו בשקט

נופר היה מופתע מתשובה, שאלתי האם הוא רוצה לעזור לי. פתחתי ארון והוצאתי שמן, מתחת לבקבוק היה מוצמד דף מקופל לשניים. קבלה מבית מלון באילת, תאריך מלפני חודש. מצד שני של הדף רשום היה מספר חדר. אני לא הייתי עם עופר באילת, עופר גם לא, אז מה עשוה פה קבלה זאת. מבלי לחשוב פעמיים, הכנסתי אותה לתיק. ידעתי מה אני רוצה לעשות. למחרת התקשרתי לבית המלון, הודעתי שמאוד נהנינו והייתי רוצה להזמין לסוף שבוע, ומאוד חשוב     שזה יהיה אותו חדר, יום נשואים, הוספתי. לעופר סיפרתי שאלי לנסוע מטעם עבודה, טבריה, אמרתי. הוא   לא היה מופתע, במסגרת תפקידי לא פעם נוסעת ומשאירה את נופר אתו.

   לאילת הגעתי בטיסה, את הרכב השארתי בשדי תעופה. החדר שלי היה כבר מוכן. לאחר שפירקתי את המזוודה, ניגשתי ללובי והזמנתי לי משקה האהוב עלי, לגונה הכחולה, ידעתי שגם עופר אהב אותה, לא, לא את הלגונה, את המשקה. הסתכלתי על כל העוגות שבוויטרינה. אילו, חשבתי, אילו תשלום עבור תכוניות הרזייה היו נקבעות לפי מבנה הגוף, אני הייתי במינוס תמידי. מולי ישב זוג מבוגר. האם גם אני אשב יד ביד עם עופר? לא חושבת, שכנה שלי מקומה שנייה, איריס, אמרה פעם, שבגלל פסיק אחד לא מבטלים את כל המשפט.  ירדתי ללובי, ניגשתי למלצר והוצאתי תמונה של עופר, הסברתי לו בשקט שזה בעלי, הבהרתי לו שאני יודעת ומבקשת ממנו רק דבר לא מוסרי, אבל רציתי שיבין אותי, אנו, שיקרתי, חיים כבר הרבה זמן בנפרד, כך שזה בסדר. המלצר, סובב את הגב  הפחד כרסם בתוכי.

מתקשרת לחברת "דרבון" וביקשתי שיזמינו לי מונית לשדי תעופה. התקשרתי שוב לעבודה ושאלתי האם לגשת גם ל "סיבים" או לחזור.

" אם לא, חבל על הכסף של החברה," האמת, ידעתי שזה ימצה חן בעיניהם.

מבלי לעבור דרך הבית, הגעתי למשרד. את עופר לא הייתי מסוגלת לראות, עוד לא.

"ורדה," פנה אלי מנהל מכירות – " יש לך טלפון בקו ארבע"

רק עכשיו שמתי לב לשעון. יש לי חצי שעה לאסוף את נופר.

" בשעה כזאת?" – לא הבנתי מי בדיוק מחפש אותי.

" ורדה," בקו השני נשמע קולה של איריס, השכנה – " ורדה את צריכה לחזור הביתה, לעופר הייתה תאונה."

רגליים לא החזיקו אותי, משהו הושיב אותי על הכיסא. מים, שתיתי בלגימות גדולות.

דמעות זלגו ללא שליטה, אני אפילו לא הספקתי להגיד לו שלום, עופר! עם עזרה קמתי מהכיסא. הגענו. ניידות, מה קרה?  איפה עופר?

" שלום," פנה אלי משהו.

"נופר, איפה נופר," צרחתי.

" ורדה, נופר אצלי," איריס, עם פס כחול מתחת לעיניים החזיקה את בני.

" אני רוצה את אבא, איפה אבא," בוכה, הושיט ידיים לעברי.

" מעיל חום" לא נראה בסביבה. משביל של הגינה התקרב עלי שוטר.

"סליחה, למה בעלך נסע לאילת?" הסתכלתי עליו הלא מאמינה, עופר לאילת?

" אולי בקשר לעבודה שלו," מגמגמת, עניתי.

" לבעלך היו אויבים?"

שאלה דפוקה, חשבתי. למי אין? אבל שתקתי.

"הייתה תקלה בבלמים, הייתי אומר ששיחקו בהם קצת".

 לעופר חיבלו באוטו, למה? מי יכל לעשות את זה?

פני החווירו.

" את רוצה מים, סליחה?" פנתה אלי איריס.

" כן," אמרתי עם קול ללא קול.

     רדיו. ברכב שלי אין רדיו. פתאום נזכרתי! בטעות לקחתי את הרכב של עופר, היו לנו אותם רכבים עם מספרי רישוי עוקבים.

   עם רגלי עופרת הגעתי הביתה, השכבתי את נופר בחדר שינה וניגשתי לארון. יחד עם טרנינג ממדף עליון נפלה שקית ניילון גדולה בה מונח היה מעיל חום. קפאתי במקום. עם ידיים רועדות משכתי אותו אלי.

 והבנתי.