חבטתי דרך החלון לעבר שמיים מלאי כוכבים, הרגשתי שכוכב מחייך עלי. נזכרת בסרט שראיתי.

 החלטתי לאמץ את הרעיון. הערתי את יואב.

"יואבי, מתוק שלי, בוא תראה. אבא מחייך עליך"

"איפה ?"

"כאן למעלה, תראה את הכוכב קורץ לך ומחייך"

"סבתא עוד פה? היא גם תשמח. היא בכתה כל הזמן וחשבה שאני לא שומע"

קראתי לאימי ולי, מחובקים הסתכלנו בשקט. לא רצינו לאבד אף רגע קסום מחיוכו של הכוכב.

"עכשיו אני מבין מדוע אלוהים רצה את אבא".

רציתי לשאול למה, אבל לא יכולתי. חוששת מהתשובה מתבוננת אל תוך עיניו מנסה לראות את שלא ראיתי עד עכשיו. כי אני לא ידעתי. וכן כעסתי על זה שיושב שם במרומים, מביט דרך עיניים של אחרים. כי אני כן, אני כן רציתי אותו לצדי ועכשיו. מעבירה בעצבנות שיערותיי בין אצבעותיי הושטתי את ידי לעבר גופו הקטן.

חייכתי, כמה חבל שלא עשיתי את זה קודם.

 "אימא אני אצייר ציור לאבא"

"לאן, לכוכב"? הכוכב הפרטי שלי צחק.

"לא. אני יודע איפה, הגננת סיפרה לי. יש כזה מקום עם הרבה אבנים. כותבים עליהם דברים ואני יכול להביא שם ציור ואבא ישמח."

"אתה רוצה שאני אשכב לידך קצת ונירדם ביחד?"

" אני יכול לישון אתך? "

"אבל רק הלילה, לכל אחד יש מיטה. אני לא ישנה במיטה שלך".

הילד הקטן שלי הצטחק. התחלנו להיזכר בדברים שעשינו יחד. כמה אהבו הוא ואבי לרכב על האופניים. רגעיים שלנו בספרי. אצל סבתא.

"מה הכי אהבת לעשות עם אבא," מחייכת קלות, שאלתי.

התחיל לספר. אט-אט מילים היו פחות ברורות. בסוף נרדם. עשיתי סימן לאמי ויצאנו מהחדר.

"הוא לא ייפול," האימא הפולנייה שלי ידעה לנבא רק אסונות חבל שלא ראתה את התאונה של אבי.

 מצמידה שתי כיסאות לצד הפתוח של המיטה. נכנסנו למטבח. הייתי זקוקה לסיגריה, בבית לא מעשנים, נזכרתי בקיטורים שלה.

    " פגשתי היום את דפנה שעובדת אתי. היא טוענת שלפני התאונה אבי החזיר את טלי הביתה," בחנתי את תגובתה. כשני כפתורים זוהרים בחושך נפתחו עיניה .

"למה, אני נראת לך שירה," פרצה בצחוק.

שירה, צחקתי בתוכי, אישה גדולה. בכל המובנים. הכל היה אצלה גדול. כולל הגוף.

"את יכולה להגיד למה בכית?" זאת לא הייתה שאלה. זאת הייתה דרישה. דרישה לתשובה.

"הכל ביחד את יודעת איך זה. קודם אבא שלך עכשיו אבי. גם אני נשארתי לבד בגילך. אני יודעת מה ואיך את מרגישה, מה עובר עליך," דמעה התגלגלה במורד הפנים ונעצרה  על ידי קמט קטן.

     לא, היא לא יכלה לדעת. כי איך? החיים שלה לפני היו מאושרים. היה לי אבא נפלא ולה היה בעל נפלא לא פחות. לא שמעתי את הוריי רבים. הם דיברו בשקט. וויכוחים, ושיחות שלא "לאוזניי הילדים" היו מחוץ לבית. בחנתי את פניה והתחלתי לחייך. תיבת פנדורה נפתחה. וככל שהיא נפתחה כך גדל החיוך שלי.

"מה הצחוק הזה," שאלה אותי אימי הנפלאה.

"אני לא צוחקת אני מחייכת, נזכרתי בכל המכות והקללות שחטפתי ממך אחרי שאבא נפטר. הרי האשמת אותי, לא? היה לך נוח, לא? את אף פעם לא הרבצת לי שהוא היה בבית, שהוא היה בבית היית אם השנה, לא?"

כבר לא הייתי אחראית לתיבת פנדורה ולא על מה שאני הולכת להגיד.

"אני הולכת הביתה יש לי המון עבודה."

"מה בדיוק יש לך לעשות? אוכל לבעל הלא קיים? לילדים הלא קיימים, הרי לא היית בשלנית גם שהיינו בבית," עכשיו כבר באמת הגזמתי.

"שתצטרכי אותי ללא רעל תודיעי לי טוב?

 " אמי היקרה זה לא יקרה בזמן הקרוב," סובבתי עליה את גבי.

"תגידי, מה את בכלל ידעת על אבא שלך"

לא האמנתי. איך היא מעיזה.

"את יודעת שאבא שלך לא פעם הרים עלי יד," פניה קיבלו צורה של אדמה חרוכה.

" למה את מספרת לי עכשיו! עכשיו! שנים לאחר שאבא נפטר. למה לא קודם. ולמה אף פעם לא ראיתי את אבא מכה אותך? מה, הן היו בשלט הרחוק," פרצתי בצחוק.

מזמן לא ראיתי את המבט. המבט המוכר לפני המכות. אבל אני לא הייתי כבר בת שנתיים ולא בת חמש ואפילו לא בת עשר. הייתי אישה בוגרת עם ילד אומנם בלי בעל, כי הוא נפטר. לא, לא נפטר, נהרג. איזה דפוק נכנס בו. בכל זאת אי אפשר היה היום להרביץ לי. זזתי אחורה והושטתי לה את הצעיף התלוי על המטלה ופתחתי הדלת.

"אל תחזרי לפה בימים הקרובים אימא," שמה דגש על מילה אימא, סגרתי אחריה את הדלת.

המשך בתאריך
19/07/22